קונצרט הצדעה לפרטיזנים

”אני מעדיף להציל יהודייה זקנה אחת מאשר להרוג עשרה חיילים גרמנים“,

אמר טוביה בילסקי שוב ושוב ביערות העד של ביילורוסיה, שם הוא הקים עם אחיו עשהאל, זוסיה, אהרון, ואחותם טייבה את מחנה המשפחות היהודי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה.

כמפקד יחידת הפרטיזנים, טוביה התעקש לקבל למחנה גם ילדים ונשים בכל גיל, אף שיחידות אחרות העדיפו לוחמים צעירים.

ולא בכדי, הבילסקים חשבו שהם היהודים האחרונים שנותרו באירופה, שמהם יצמח העם היהודי.

מלחמתם של האחים בילסקי בגרמנים התחילה ב-22 1941, עם הפלישה של גרמניה לברית ביוני המועצות.

בעוד אלפי יהודים שחיו בעיירות רוכזו בגטאות, האחים בילסקי שגדלו בכפר הנידח סטנקביץ‘, יצאו אל היער שסביב כפרם וקראו ליהודים לברוח מן הגטו ולהצטרף למחנה ביער.

הם לא הבטיחו לאיש חיים קלים וחיים בכלל, רק עמידה גאה ולחימה בתוך קהילה יהודית עצמאית וחופשית תחת הכיבוש הגרמני. באוגוסט 1943, לאחר שהפרטיזנים נלחמו בגרמנים במשך שנה, פוצצו גשרים ומסילות רכבת, והניחו מארבים לשיירות אספקה, הגרמנים נכנסו לעבי היער במטרה להשמיד את יחידות הפרטיזנים.

רוב היחידות התפזרו לכל עבר, לא כך המחנה של בילסקי. יהודים, אמר טוביה, לא ישרדו אלא אם כן ישארו יחד וילחמו יחד.

בעזרת שני יהודים שהכירו היטב את שבילי היער, טוביה הוביל 800 איש, ובהם זקנים וילדים, לתוך ביצה סבוכה. הם עברו קילומטרים בביצה כשהמים המצחינים מגיעים לעיתים עד צוואר, מסביב שורקים כדורים ונשמעות קריאות קרב בגרמנית.

בשארית כוחם עלו הפרטיזנים הנרדפים על אי קטן, קשרו את עצמם לעצים בחגורות וישבו בשקט מוחלט במשך ימים, עד שהגרמנים נואשו מן המרדף ועזבו את היער.

רק אז יצאו היהודים הרעבים והרטובים מן הביצה, וכאשר התפקדו - לא חסר מהם איש. כולם ניצלו. לפי שעה.

עכשיו הגיעה השעה להקים מחנה קבע ביער העד, הרחק מעיני הגרמנים. הם חפרו שוחות למגורים מתחת לאדמה והסוו אותן בענפים, שוחה לבית הכנסת ושוחה לבית הספר שבו למדו 60 ילדים, עד שהמקום הזכיר עיירה קטנה, שנקראה בפיהם ”ירושלים של היערות“.

המקום רחש פעילות. הסנדלרים התקינו נעליים והתופרות הכינו בגדים. בנפחיה תיקנו כלי נשק עבור כל הפרטיזנים - רוסים ופולנים. חגי היהודים הפכו לרגעי שמחה, כך גם כאשר נוספו לעיירונת עוד ועוד יהודים שניצלו מהשחיטות בגטאות וברחו למקום היחיד שהבטיח להם סוג של קיום - הגדוד של בילסקי.

כך עד לרגע השחרור עם בוא הצבא האדום. ב-10 1944 טוביה פקד על אנשיו, הפרטיזנים היהודים לעמוד במסדר. ”אחי ואחיותי היקרים,“ הוא ביולי אמר, ”עברנו יחד זמנים קשים מאוד. הותקפנו והיינו במצור. סבלנו קור ורעב. התקיימנו בפחד מתמיד לחיינו. עכשיו אנחנו הולכים לספר לעולם שאנחנו, שריד קטן של עם, נלחמנו כדי להציל את עצמנו ואת אחינו המעונים.

אנחנו עדים למה שהיטלר וחבר מרעיו הרצחניים עוללו. אנחנו נישא עדות לרצח ולהרס, לסבל שהנאצים המיטו על העם היהודי.

“ 1230 איש יצאו מהיער, רעבים, מותשים ומנצחים. בעיירות הם גילו את הבורות, שם נרצחו בני משפחתם, אחים ואחיות, הורים וילדים.

צער גדול מהול בשמחה; צער על העולם היהודי שנכחד ושמחה גדולה על הניצחון. הקונצרט הערב הוא רגע של שמחה מתפרצת על החיים שניצחו את מכונת המוות הגדולה והאכזרית ביותר שידע העולם.

מוקדש באהבה לפרטיזנים ההם - הם שנתנו לנו את החיים.

הדפסשלח לחבר